<h1>רבינו בחיי בפירושו לפ"ב דאבות</h1>
<h2>דף ח.</h2>
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור וגו'. יזהיר שלא יפרוש מן הצבור בתפלה אלא שתהיה תפילתו עם הצבור, שלא תאמר טוב לי שאתפלל בביתי יחיד ביני לבין עצמי, ותהיה נפשי יותר פנויה ומתבודדת ממה שתהיה עם הצבור. אל תאמר כן, לפי שזכות הרבים גדול, וכענין שאמרו ז"ל אין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס. ואולי היחיד חטא באותו יום או בשגגה או בפשיעה, וכשהוא מתפלל עם הצבור יהיה הכלל יותר שלם, ובזה ישתלם החסרון, ועם זה יתפשט השכר בכלל והברכה תחול על הרבים, והיחיד הזה יטול חלקו בתוכם. וכן כתב מורי הרב ר' שלמה נ"ר, כי [התפלה הנענית אינה כי אם לקהל, או בקהל, או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמנינו זה, והענין האלהי הוא בענין המטר שהוא מרוה ארץ מן הארצות כשתהיה הארץ כולה ראויה לו, ואפשר שיכלל בה מי שאינו ראוי לו מן היחידים ושלח אותו בעבור הרוב, וכן בהפך שימנע המטר מארצות מפני שהארץ כולה אינה ראויה לו, ואפשר שיכללו בה יחידים היו ראויין לו ונמנע מהם בעבור הרוב], עד כאן לשון מורי נ"ר. והוא הדין בשאר צערים שהצבור מצטערים בהם שאין ראוי לפרוש מהם, וכן אמרו רז"ל שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כל שאינו משתתף עם הצבור אינו רואה בנחמת צבור. וכן מצינו באסתר ששלח לה מרדכי ואמר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים, שלא תפרשי מן הצבור. ובמסכת תענית אדם הפורש מן הצבור שני מלאכים המלוין לו מניחים ידיהם על ראשו ואומר' לו פלוני שפירש מן הצבור אל ירא בנחמת צבור. וידוע כי רז"ל מנאהו בכלל היורדין לגהנם ואינן עולין, והוא שאמר בפרק קמא דראש השנה אבל המינין והמשומדים והאפיקורסין ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור יורדין לגהנם ונידונין שם לדורי דורות, עד כאן. וכן הוא מכלל שאמר עליהם הכתוב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בני ישראל לא יכתבו.
<h2>דף י:</h2>
ר' שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע וגו'. בקריאת שמע שיקראנה בעונתה, לפי שגדול שכר הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מן הקורא בתורה, וכן אמרו במסכת ברכות: הקורא קריאת שמע אחר ארבע שעות שכר קריאת שמע יהבי ליה, שכר קריאת שמע בזמנה לא יהבי ליה, ובא לבאר שנותנין לו שכר כקורא בתורה, אבל לא כקורא קריאת שמע בעונתה. ואם כן גדול קריאת שמע בעונתה מן הקורא בתורה. ודרשו רז"ל במסכת מנחות: ואם לא תשיג ידו די שה, א"ר יהודא וגו' חביבה מצוה בשעתה, שהרי מיד הוא מביא עשירית האיפה ואינו ממתין עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. ר' אלעזר אומר חביבה מצוה בשעתה, שהרי בערכין מביא סלע, ואינו ממתין עד שיעשיר ויביא חמש סלעים. ר' ישמעאל אומר חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבין כשרין כל הלילה ודוחין את השבת אם באה שעת הקטרתן בשבת, סלקא דעתך אמינא דלא דחינן שבת אלא ימתינו למוצאי שבת שהן כשרין כל הלילה, קמשמע לן דדחינן שבת משום דחביבה מצוה בשעתה. 'הוי זהיר בקריאת שמע' גרסינן, ולא גרסינן 'בתפלה ובתפלין'.
<h2>דף יז:</h2>
וכך היה הלל דורש ודישתמש בתגא חלף, כבר פירשתיו בפרק ראשון בהרבה פנים, וזה אחד מהן: תלמיד חכם המשתמש בכתר תורתו ורוצה ליהנות ממנה נכרת מן העולם, לפי שהוא מבזה התורה לעשותה כמו שאר המלאכות שמשתמשין בהן בני אדם ונהנין ומתפרנסין מהן, ונמצאת התורה בזויה בעיני המון, וזה חלול השם אצלם. וכתב רמב"ם ז"ל בזה: כי אין דרך ושום תחבולה שיהיה מותר לתלמיד חכם ליטול שכר על התורה, ולא נמצא בזה שום התר שיוכל תלמיד חכם לקבל מתנות מן הצבור, לפי שידענו כמה גדולים בישראל צדיקים וחכמי לב והיו בתכלית העניות, ואלו היו מורין בדבר זה התר היו העשירים שבדור נותנין להן ומעשירין אותן, אלא ראו שאין בזה צד התר, והיו דוחקין עצמן להתעסק במלאכה שיתפרנסו ממנה בדוחק, כגון הלל שהיה חוטב עצים, והיה למד תורה בפני שמעיה ואבטליון, ומקצת תלמידיו נמשלו למשה ויהושע, והקטן שבתלמידיו היה רבן יוחנן בן זכאי, ואלו הלל היה מורה להם התר היו מעשירין אותו וממלאין מקומו דינרי זהב. וכן רב יוסף שהיה נושא עצים ממקום למקום והיה אומר: גדולה מלאכה שמחממת בעליה, וכן ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפרנס בכל השבוע בקב חרובין ועליו יצתה בת קול ואמרה: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכן כמה חכמים אחרים, ולא מצאו כל אנשי חיל מקום התר שיכול תלמיד חכם לקבל מן הבריות, לפי שהוא משתמש בתורתו ונהנה מכבוד התורה, ומזה אמרו: ודאשתמש בתגא חלף, ואם היתה שעה דחוקה לו ביותר יעסוק במלאכה ויתפרנס ממנה, אך אם לא היה יכול לעשות מלאכה כגון שהוא חולה או זקן או בלתי שלם בגופו ואיבריו, כגון בעל מום, בזה התירו לו לקבל מן הבריות, ועליו אמרו רז"ל: היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, ודרשו רז"ל בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אך עם המלאכה והיכולת אין התר לדבר זה כלל. אמנם יש צדדין של התר ממקום אחר להמציא ריוח לתלמידי חכמים, כגון למסור ממון ביד איש אחר לקנות ממנו סחורתו, ושיקדימו לקנות סחורתו תחלה ושימכרוה גם כן תחלה, וזה נקרא 'מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים', והוא חק שזכתה תורה לתלמידי חכמים כמו חוקי המתנות שזכתה לכהן, או המעשר והוא חק ללוי, וכן אפשר להמציא ריוח ממקום אחר, והוא: לפטור אותם מחוקי המלכות, כגון מסים וארנוניות, וכן בנין החומות העשוי לשמור, ותלמידי חכמים תורתן משמרתן, והתורה פיטרה אותם מכל זה כמו שפטרה לכהנים ממחצית השקל. עד כאן כוונת הרב ז"ל עם קצת לשונו והאריך בזה הרבה.
<h2>דף לה:</h2>
רבן גמליאל בנו של רבי יהודא הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגו'. 'דרך ארץ' בכאן הוא עסק סחורה שהוא מתעסק בו במה שיתפרנס. משכחת עון, הוא עון הגזל, [כי מצד אחד עוסק בתורה ורואה בה: לא תעשוק את רעך ולא תגזול, ומצד אחד הוא מתעסק במה שיתפרנס, ומעתה אינו בא לידי גזל]. ואמר 'יפה תלמוד תורה' לפי שתלמוד תורה מתקיים עמו. [ואע"פ שאמר 'עם דרך ארץ' ולא אמר 'יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה', אין להבין מזה שיהיה דרך ארץ עיקר, וכענין שאמרו בפרק החולץ, מדקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב, שמע מינה יורשי האב עיקר. אלא בודאי תורה עיקר לדרך ארץ, שכן אמרו בברכות פרק כיצד, דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי וזה וזה נתקיימו בידם, ועוד אמרו, ראה חיים, זו אומנות, עם אשה, זו תורה, וזה ראייה שהתורה עיקר. ובמסכת נדרים אמרו, התורה נקנית במיעוט דרך ארץ]. ועוד יכלול יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שכל אחד ואחד מהם יפה, לומר: יפה תלמוד תורה ויפה גם כן לחזר אחר דרך ארץ, כי את הכל עשה יפה בעתו, שיהיה אדם רודף אחר פרנסתו, שאם לא יצטרכו הבריות לכך יהו בועטין מתוך ריבוי השלוה ויוצאין מקו העבודה, כענין שכתוב וישמן ישורון ויבעט, ולא יהיו משגיחין בדרכי הש"י כלל.
<h2>דף נא.</h2>
והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, היא השכינה שהיא למעלה מראשו של אדם, וכדאיתא בקידושין: רב יוסף הוה פריס סודרא ארישיה אמר שכינה למעלה מראשי, וזהו לשון, דע מה למעלה ממך, כלשון הכתוב, דע את אלהי אביך.
<h2>דף סג:</h2>
ולא הביישן למד, מי שמתבייש לשאול מרבו לא ילמד חכמה לעולם, וכן דרשו רז"ל אם נבלת בהתנשא, כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו שמתנשא, שנאמר אם נבלת בהתנשא, ואם זמות ואם הניח זמם על פיו שאינו רוצה ללמוד, סוף שמניח ידו על פיו, כששאולין ממנו ואינו יודע.
